ירושלמי- נר של חנוכה

"נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה"

(לצפיה: https://youtu.be/yzjJGzPQl_c )

בבבלי אומרים: "רבי ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך". מסבירים המפרשים, שמי שאין לו אפשרות להדליק בביתו, יכול לברך ברכת "שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ" על נר חנוכה שהוא רואה, אף שהוא של מישהו אחר.

תוספות (סוכה מו) תמהים על כך, מדוע תיקנו ברכה לרואה רק בנר חנוכה ולא גם בשאר מצוות.

הם עונים, שכיון שהמצוה היא להדליק בבית, ואדם שאין לו בית לא יכול להדליק, לכן תיקנו לו ברכה לברך כשרואה נר שהדליק אחר.

אבל הם מוסיפים להקשות, מדוע לא תיקנו ברכה גם למי שרואה מזוזה, מאותו הטעם.

נראה שהתשובה היא שאדם שאין לו בית פטור ממזוזה, אבל הוא חייב בנר חנוכה. ואם אין לו בית הוא אנוס ואינו יכול לקיים את המצוה, כמו אדם שאין לו לולב.

עדיין צריך להבין, כיצד העובדה שהוא רואה נר חנוכה, מועילה לו. והתשובה היא, שכיון שנר חנוכה הוא נר של פירסום, פונה לרשות הרבים, לכן יש לכל מי שרואה אותו שייכות וזיקה לנר.

העיקרון הזה מפורש בתלמוד הירושלמי. בסוף מסכת תרומות אומרת המשנה: "מדליקין שמן שריפה (=שמן תרומה שנטמא, ומותר לכוהן להנות בהדלקתו) בבתי כנסיות, ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלין". זאת אומרת, שכיון שהדלקה זו היא עבור הציבור, מותר אפילו שלא ברשות הכוהן להדליק, כי הכהן הוא חלק מן הציבור.

בסוגיית בירושלמי, החותמת את המסכת, דנים האם מותר לאדם מישראל שאינו כוהן, להדליק נר חנוכה בשמן שריפה, ואומרים שכן.

בירושלמי מבינים שנר חנוכה הוא נר שיש לו שייכות לציבור. זו מצוה שאדם פרטי מחוייב בה, והיא גם שייכת לכלל. הכלל הוא חלק מן המצוה, ולכן מותר להשתמש בשמן שריפה, מצד חלקו של הכהן בציבור.

מצות נר חנוכה, היחידה שהתחדשה בימים של תורה שבעל פה, תורת האומה, היא מצוה שבה יש חלק לכלל במצוה שכל אחד מקיים!